טיול לטנזניה - יומן מסע

מאת: אתי דיין, מדריכת טיולים לאפריקה

בחרנו לנסוע לספארי בטנזניה: שמים מנוקדים בענני כבשים, מרחבים, נוף  המשתנה באופן דרמטי, יערות גשם, ערבות עשב והרי געש, אנשים שחיים אחרת מאתנו, ומעל הכל - בעלי חיים. כל אלו מסמנים הבטחה שלא ישעמם לרגע.

טיסת ערב בחברת אתיופיין אירליינס מביאה אותנו לאדיס-אבבה, ומשם אנו מגיעים בטיסת המשך לניירובי, בירת קניה. לאחר הנחיתה, ביומו השני של מסענו, אנו מתחילים בנסיעה דרומה אל עבר מעבר הגבול נמנגה (Namanga) בדרכנו לטנזניה.

טנזניה היא דמוקרטיה פדרלית, של שתי ארצות: טנגנייקה וזנזיבר, והשם טנזניה הוא שילוב שני שמותיה הקודמים.

המרחבים הירוקים שמלווים אותנו ביציאה מניירובי מתחלפים במהרה. האדמה צבועה כולה באדום אדמה, מנוקדת בעצי שיטה, כשאת כל זה מקשטים קני טרמיטים המתנשאים לגובה של כמטר וחצי ויוצרים תמונה מרשימה ביותר.
ובערבה הזו, רק דקות ספורות אחרי שעזבנו את ניירובי - עיר ענקית עם 5 מיליון תושבים - כבר אנחנו פוגשים את בני שבט המסאים (Masai), לבושים בגלימותיהם, נושאים חניתות ומדרבנים את עדריהם בערבות הפתוחות.

הנסיעה בנופים שמשתנים מקצה לקצה כל הזמן, מאפיינת את כל המסלול. בדרכנו אל עבר העיירה ארושה (Arusha), מבחינה העין המיומנת של המדריך המוקמי בפסגת הקלימנג'רו (Kilimanjaro), ההר הגבוה באפריקה (כ 6,000 מ'). 
בפסגת ההר החרוטי, שפסגתו קטומה, ניתן להבחין בשלג.  מחזה כזה בודאי שלא רואים כל יום! סיכמנו כי הראות המדהימה לה זכינו באופן כל כך חד פעמי מהווה התחלה מצויינת למסע מרתק וקיווינו שרק ימשך כמו שהתחיל.

הגענו לארושה, העיר המרכזית בצפון המדינה הממוקמת במורדות הר מרו, הר געש כבוי, אף הוא נמנה על ההרים הגבוהים של אפריקה (4,566 מ'). בשעות אחר הצהרים יצאנו לסיור בעיר, שעיקרו היה מפגש ראשון ובלתי אמצעי עם האוכלוסייה המקומית. נשים משבטים שונים, העטויות בדים ססגוניים, מציעות את מרכולתן בשווקים תוססים וססגוניים. תושבי אפריקה התגלו כאנשים חביבים במיוחד. בשוק אין צעקות, דחיפות או המולה. השוק מפתיע בשלוותו. מסתבר לנו שיחסי חברות ושכנות טובים בין המוכרים חשוב להם אפילו יותר מלהביא כסף הביתה.

למחרת, לאחר נסיעה קצרה מערבה, אנחנו מגיעים לשמורת אגם מנייארה (Manyara). השמורה נמצאת למרגלות המצוק המערבי של הבקע הסורי אפריקני, אותו בקע שעובר גם בארצנו דרך הכינרת, ים המלח ואילת, מגיע לכאן - לאפריקה, וחוצה את טנזניה. הכניסה לשמורה עוברת דרך יער סבוך ומגוון, עשיר בעצי פיקוס וקרוטון, המתקיים בצל המצוק וניזון ממי המעיינות הנובעים בבסיסו. שפע המים והצמחייה מהווים בית למגוון רחב של בעלי חיים - אנטילופות סבך, בבונים, תאואים, פילים, אנטילופות מים ועוד- המוצאים בו מסתור וצל.

גבולה המזרחי של השמורה הוא האגם. אגם מנייארה הוא אחד משרשרת אגמים המשובצים לכל אורכו של הבקע. המינרלים באדמה הגעשית שמתנקזים אל האגם עם הגשמים גורמים למליחותו. המים המלוחים (מינרל הסודה הוא הדומיננטי שבהם) מהווים בסיס לשרשרת מזון מיוחדת, עליה נמנים עופות מים שבראשם פלמינגו, קורמורנים, שקנאים ועוד.  גם היפופטמים רובצים להם בשלווה בשפכי הנחלים אל האגם.

אנו ממשיכים מערבה, אל מישורי הסרנגטי (Serengeti). בדרך אנו עוברים את הגוש ההררי הוולקני של הנגורונגורו (Ngorongoro). אנו  נדהמים לראות את השינוי הדרמטי באקלים. בעוד מורדותיו המזרחיים משופעים ביער גשם, לחות, ערפילים ורטיבות, הרי שצידו המערבי נמצא 'בצל גשם' – אזור מדברי, חשוף לחלוטין מצמחייה.

פירוש השם 'סרנגטי' הוא "המישורים המתגלגלים ללא סוף". שם המעיד על אופייה של השמורה: מרחבים אין סופיים (כגודל מדינת ישראל)  המורכבים  מפסיפס אקולוגי מרתק. החל במישורי עשב קצר, המשך בעשב ארוך וכלה בחורשות שיטים וסבך שיחים. יחידות הצומח המשתנות הללו מאפשרות  למגוון אדיר של בעלי חיים לחיות זה בצד זה כשכל אחד  מלקט את מזונו האופייני.

גבולותיה של השמורה הוגדרו על פי נתיב הנדידה של אנטילופה אחת- הגנו (Gnu). בעל חיים מכוער למדי, שיש הטוענים שהוא כולו עשוי מ'חלקי חילוף'- קצת זקנקן, קצת קרניים, גיבנת קטנה, ואינטילגנציה נמוכה. אולם, למרות המחמאות הללו, הוא מהווה את מסת הבשר הגדולה ביותר באפריקה - כלומר, הנפוץ ביותר. עדרי הגנו הללו, עדרים שכל אחד מהם מונה אלפים, הולכים כל הזמן בחיפוש אחר אוכל ומים. בדרכם הם חוצים אגמים ונהרות, רצים הרבה, והצופה בהם עומד נפעם אל מול הדחף שמניע אותם!

בעונה זו של השנה (אפריל) אנו מוצאים אותם בסרנגטי. הם שוהים כאן בחודשים פברואר עד מאי, ובחודשים אוגוסט עד אוקטובר יפגשו אותם המבקרים בחלקה הצפוני של השמורה - במסאי מרה (שכבר נמצאת  בקניה).

בנוסף לגנו אנו רואים כל כך הרבה בעלי חיים, מעל לציפיות של כל אחד מאיתנו: זברות, ג'ירפות, צבאים, פילים, תאואים, היפופוטמים, וכמובן טורפים: לביאה על טרף, תנינים בנחלים, וצבועים היוצאים לשחר לטרף לפנות ערב, ומשמיעים את היללה האופייניתלהם, יללה שעוד תעיר אותנו בלילה כאשר הם מתקרבים מאוד אל החדרים שלנו בלודג'.

ואם הזכרתי לודג' (אלו הם המלונות בתוך השמורות), הרי השילוב הזה של טבע מסעיר מחוץ לדלת של החדר, יחד עם הפאר והפינוק (בריכת שחייה, מזנונים עשירים) הפכו את הטיול לחווייה בלתי נשכחת.

בדרכנו חזרה לעבר גוש ההרים של הנגורונגורו אנחנו עוברים בערוץ אולדובאי (Olduvai Gorge). כאן, בשנות החמישים, תגלו שרידי אדם קדמון, שחי פה לפני כמיליון וחצי שנה - צד וליקט את מזונו. הגילוי המרשים הזה, שנעשה ע"י צמד החוקרים הידוע לואיס ומרי ליקי, היפנה את זרקורי מחקר האדם הקדמון אל מזרח אפריקה. ביקור במוזיאון הקטן הצופה על הערוץ גורם לכל אחד ואחד מאיתנו להרהר קצת על המורשת. שוב ברכב, התפתח דיון פילוסופי על מהות קיומנו: מניין באנו ולאן אנחנו הולכים. אנו עושים בחינה של  חיינו הטכנולוגים - ובמבט ראשון נדמה כאילו קל לנו יותר. כלי הרכב, בתינו המפוארים, מכשירי החשמל מכל הסוגים והמינים ועוד שלל חפצים בלתי נחוצים.

בעודנו תוהים בשאלה, המדריך כמו קרא את מחשבתנו, ועצרנו לביקור בכפר של מסאים. אלו, קיומם מהמקנה. בתיהם בנויים מצואת הפרות, המיטות מעורה של הפרה, וכלי אפסון לטבק מקרני הפרה. 

הביקור הזה, כה סמוך לביקור באולדובי, אצל אבותינו הקדמונים, רק מחדד את השאלות שעלו  קודם. 
וכך, במבט שני, אנו תוהים האם באמת יותר קל לנו בחיים, יותר מאשר אותם אנשי מסאי החופשיים לנוע במרחבים פתוחים, לרעות את עדרי הבקר בשלווה, לחיות את חייהם השקטים, תוך שמירה על מסורות עתיקות יומין. 
מהו העושר? מהו האושר?  לתשובות לא הגענו, אבל עצם הדיון בשאלה הוסיף רובד נוסף לחוויה של הטיול.

בינתיים, הגענו אל שמורת מכתש נגורונגורו. עברנו כאן לפני מספר ימים וכעת אנו יורדים אליו. הנוף דרמטי: הר הגעש הכבוי הזה, שבעבר התנשא לגבהים שבשמיים, התפוצץ  לפני מספר מיליוני שנים. כתוצאה מההתפוצצות נוצר לוע ענק  (קלדרה) המושלם בעולם. 
עומק קרקעיתו כ 500 מ' מתחתינו, וקירותיו תלולים, ובתוך המכתש, כבתיבת נח, חיים בעלי חיים גדולים המייצגים את רוב מיני בעלי החיים במזרח אפריקה, ביניהם הקרנפים. אוכלוסיית הקרנפים הנמצאת בסכנת הכחדה מצאה כאן בית גידול מתאים והם יכולים להסתובב בשמורה בלא חשש.

כשינוי מרענן אחרי ימי הצפייה בהם שהינו בתוך הרכבים, אנו מקנחים את הביקור בנגורונגורו בטיול רגלי, להרגיש מקרוב את אמא אדמה, להתרענן מריחות הצמחייה העשירה ומהפריחה העונתית. ללמוד על שימושי צמחים בקרב האוכלוסייה המקומית.

אנו יוצאים בדרכנו חזרה,  מגן העדן  אל "גן החיות האנושי" - לשדה התעופה בניירובי ומשם לישראל.

לא כולם חוזרים יחדיו. רבים מחברי קבוצתנו מקנחים את החלום בחלום אחר- טיסה קצרה אל זנזיבר, שעליה נספר בהזדמנות אחרת.

צילומים: דוד דבי.