אוגנדה - הפנינה הירוקה של היבשת השחורה

אוגנדה - הפנינה הירוקה של היבשת השחורה

מאת גיורא (גיגי) לוין

אוגנדה, הידועה גם בכינוי "פנינת אפריקה", היא כיום אחת המדינות העשירות, היציבות והמפותחות ביותר באפריקה המשוונית, ומזמנת למבקרים בה פגישה אישית ובלתי נשכחת עם עולם החי והטבע.

גיורא לוין, מדריך ותיק בחברה הגיאוגרפית, המוביל טיולים מאורגנים לאוגנדה וליעדים רבים נוספים באפריקה, מספר על שתי שמורות טבע בהן חווה מפגש קרוב עם קופי שימפנזה, והתרשם (מרחוק) מהתנינים, מההיפופוטמים ומהנופים המרהיבים המצויים בארץ זו.

תחנה ראשונה: נמל התעופה של אנטבה

נמל התעופה הישן של אנטבה מעורר בליבו של כל ישראלי זכרונות רחוקים: מבצע אנטבה, חילוץ החטופים הישראלים, מפקד הסיירת יוני נתניהו ז"ל ועוד. אולם אוגנדה, או "פנינת אפריקה", כפי שכינה ווינסטון צ'רצ'יל את המדינה השלווה והירוקה השוכנת בליבה של אפריקה השחורה, טומנת בחובה הרבה יותר מכך. ואין צורך בנדידה ארוכה משדה התעופה של עיר הבירה; רק כמה מאות קילומטרים מערבה ואנחנו גולשים לעולם אחר, טבעי, פראי ואמיתי.

נמל התעופה המוכר כל כך של אנטבה מתרחק והמטוס הקטן, ובו ג'ון הטייס ואני, עושה את דרכו אל המנחת שליד העיירה קָסֶסֵה (Kasese) במערב אוגנדה. בפעמים הקודמות עברתי את הדרך הארוכה והמאובקת מקמפלה הבירה לעבר מערב המדינה בנסיעה. הפעם אני מתפנק בטיסה ואוגר כוח לקראת ביקור בשתי שמורות טבע מרתקות: שמורת יער הגשם בקיבלה (KIBALEׂ) ושמורת מפלי מורצ'יסון (Murchison Falls). 

ירוק וכחול בדרך לשמורת קיבלה 

מחלון המטוס הפונה דרומה נשקף נופו של אגם ויקטוריה (LAKE VICTORIA), הוא הגדול ביותר באפריקה ומוצאו של הנהר הארוך ביותר בעולם – הנילוס הלבן (THE WHITE NILE). אורך האגם כ- 250 ק"מ, רוחבו כ-200 ק"מ והוא משמש כגבול טבעי בין שלוש מדינות מזרח אפריקה: אוגנדה, קניה וטנזניה. האגם משמש כמקור הפרנסה החשוב ביותר באוגנדה שענף היצוא החשוב ביותר שלה הוא דיג, ורוב אוכלוסיית המדינה חיה בקרבתו.

האובך מפנה את מקומו בהדרגה לנוף מקסים של ירוק וכחול. הצבע הירוק מסמן את השטחים החקלאיים הנמתחים מאופק לאופק, שהופכים את אוגנדה לאחת מהמדינות העשירות ביותר באפריקה, ואחת מהבודדות שבהן אין כמעט אנשים רעבים. הצבע הכחול שייך למקורות המים האדירים שבהם נתברכה המדינה, המסירים כל דאגה למי שתייה והשקיה מלב תושביה.

במערב מתנשא רכס הרי הרוונזורי (Rwenzori Ranges ) לגובה של יותר מ-5,000 מטרים, ואנו מנמיכים מעט לפניו ונוחתים בשולי מסלול העפר הקטן של קססה. אני נפרד לשלום מג'ון, נוטל את התרמיל ופוסע אל עבר הג'יפ שממתין לי. ג'ונתן, הנהג שלי בימים הקרובים, מקבל את פני בברכת "סלמה עלייכה" בסווהילית. שפה זו מאחדת את שלוש מדינות מזרח אפריקה ויותר משליש מאוצר המילים שלה הוא בערבית – עדות והוכחה לקשר ארוך הימים בין מדינות אלו לבין חצי האי הערב השוכן מולן. 

מפגש עם שימפנזים ביער הגשם קיבלה 

נסיעה של כשעתיים מקססה צפונה מביאה אותנו אל שמורת יער הגשם קיבלה. יער זה עשיר בבעלי חיים אך הוא מפורסם בעיקר בשל אוכלוסיית הקופים שבו – בעיקר הפרימטים (קופי האדם). כ-900 קופי שימפנזה, המאוגדים במספר משפחות, חיים כאן, וזוהי ללא ספק אחת משמורות קופי השימפנזה הגדולות ביותר בעולם. לצד קופי השימפנזה ניתן לראות ביער קופים אדומי זנב, קולובוס שחור-לבן, קולובוס אדום, בבונים ועוד וגם אנטילופות יער שונות, יותר מ-300 מיני ציפורים וכ-144 מיני פרפרים מדהימים.

אני עובר בשער ברזל פשוט, נכנס לשמורה ופוגש ביונה, ה"ריינג'ר" (שומר היער) המקומי שילווה אותי. את הדרך בתוך יער הגשם מפלסים בעזרת מצ'טות חדות ובליווי צמוד של שני ריינג'רים נוספים החמושים ברובים מיושנים – על כל צרה שלא תבוא. יונה הולך בראש, באיטיות מה, ומדי מספר דקות עוצר ומאזין לקולות היער השונים. לפתע הוא קופא על מקומו לאחר שהבחין בתנועה קלה בסבך העצום. יונה יורד על ברכיו ואנחנו אחריו. מבלי לומר מילה הוא מצביע על אחת מצמרות העצים שמולנו. קצת קשה להבחין במשהו אך לפתע מחרידה צרחה חדה את כולנו. קופי השימפנזה גילו אותנו ומיד אחר כך – גם אנחנו אותם. מכל מקום ניבטות אלינו עיניים נבונות, חשדניות, חוקרות. איש מאיתנו אינו מעז להוציא הגה, ומסתבר שגם יונה והריינג'רים האחרים אינם נתקלים בקבוצה גדולה כל כך לעיתים קרובות. ואז מתחילה המתקפה: מבחינתם של קופי השימפנזה מישהו גדול ומאיים פלש לטריטוריה שלהם ויש להניס אותו, ובכל מחיר. מספר זכרים בוגרים מטפסים בזריזות מדהימה אל צמרות העצים, תולשים את הפירות דמויי המנגו ומשליכים אותם לעברנו בכל הכוח. ואיזה צלפים מעולים! אין לנו ברירה אלא להסתתר מאחורי גזעי עצים אחרים ולהציץ ברבע עין אל המתרחש מסביב. באותו הזמן מאגפת אותנו יתרת השבט משני הצדדים וצולפת בנו בפירות שקטפו הזכרים. אני מתחיל להיות מודאג אבל יונה מתגלגל מצחוק ומרגיע אותי בתנועות ידיים שמשמעותן "אין מה לדאוג – הם תכף יפסיקו ויהפכו לסקרנים". ואומנם לאחר כחמש דקות של בליץ פירות יער, מבינים הקופים החכמים כי איננו מהווים סכנה והירי נפסק. אנו מגיחים מאחורי העצים למשחק של חתול ועכבר – הם מציצים בנו ואנו בהם וחוזר חלילה. המשחק נמשך כרבע שעה עד שמנהיג הכנופיה משמיע צרחה נוספת ואז נעלמת הקבוצה בסבך היער באחת, ומשאירה אותנו פעורי פה, עם טעם של עוד.
מסע רגלי של שעתיים נוספות בדרך חזרה מאפשר לנו לפטפט ולהחליף חוויות, ויונה מסביר שקופי השימפנזה הם כנראה הציידים הטובים ביותר ביער. מזונם מורכב אומנם בחלקו הגדול מפירות, מגרגרי יער, מעלים ומענפים, אבל אחד ממרכיביו החשובים ביותר הוא הבשר, בעיקר זה של קופים אחרים, אותם צדים קופי השימפנזה בתדירות של אחת ליומיים-שלושה.

לאחר שנפרדתי מיונה וחבורתו נסענו, ג'ונתן הנהג ואני, כשעתיים עד ל"עיירת התה" פורט פורטל (Fort Portal), בה נבלה את הלילה. תושבי העיירה עוסקים רובם ככולם במסחר בעלי תה, מזכרת מהבריטים שהביאו למזרח אפריקה את שיח התה, שלשמחת כולם הצליחה קליטתו כאן מעל ומעבר למצופה. 

אל מפלי מורצ'יסון, שמורת הטבע הגדולה ביותר באוגנדה 

לאחר השכמה מוקדמת אנו עוזבים ונוסעים צפונה בדרכי עפר משובשות עד לעיירת המחוז הוימה (Hoima). אנחנו חולפים בשוק המרכזי – המוני בני אדם, אלפי זוגות אופניים ואף לא מכונית אחת – אפריקה במיטבה. אנו גולשים לעבר השבר הסורי-אפריקני ונוסעים לאורכו של אגם אלברט – מהאגמים הגדולים ביותר באזור זה – המשותף לאוגנדה ולזאיר. הנוף משתנה בהדרגה מירוק לצהוב, מזג האויר מתחמם והנסיעה של כ-350 ק"מ הופכת לארוכה ולמייגעת. בשעות אחר הצהריים המאוחרות אנו מגיעים אל הנילוס הלבן בואכה חלקו הצפוני של האגם, בדרכנו אל שמורת מפלי מורצ'יסון והלודג' לחניית הלילה. הלודג' הזה כאילו לקוח מעולם אחר – גדול, אוורירי, נוח ושליו. מים חמים בברזים, אוכל מצוין ואווירה ביתית ורגועה.

שמורת מפלי מורצ'יסון היא השמורה הגדולה ביותר באוגנדה, ומשתרעת על פני 3,840 קמ"ר בצפון מערב אוגנדה. האזור הוכרז רשמית כשמורה ב-1952, אולם השלטון המקומי לא ייחס לה ולשמורות האחרות חשיבות יתרה. בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הרס הרודן העריץ אידי אמין את כלכלת המדינה, את התיירות ואת חיי הבר. פושעים, אנשי הצבא וזרועות הביטחון כמו גם אנשי השלטון המושחת סיפקו, תמורת כסף רב, נשק אוטומטי למאות ציידים בלתי חוקיים ואלה גרמו לכך שבשנים 1973 – 1980 קטנה אוכלוסיית הפילים בפארק מכ-15,000 לכ-2,000 פרטים בלבד. אוכלוסיית הג'ירפות הושמדה בתקופה זו כליל ועדרי זברות ואנטילופות שונות היו נדירים ביותר. ההפיכה ומלחמת האזרחים שבאה בעקבות שלטונו של אידי אמין הגדילו את הנזק שנגרם לחיי הבר, עד שבאמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת החלו ארגוני שמירת טבע עולמיים לעודד את המדינה להכריז על אזורים נבחרים כעל שמורות טבע לאומיות. הציד, שהוצא אל מחוץ לחוק, ומבצעי שימור אוכלוסיות נכחדות אוששו את ממלכת החי, וכיום מגינים הפארקים הלאומיים ושמורות הטבע של אוגנדה, המהווים כ-20 אחוזים משטחה, על אחדים מאזורי הפרא היפים ביותר באפריקה. למרות המחסור הגדול בכוח עבודה מקצועי ומיומן, עושה הממשלה כל שביכולתה כדי להגן על השמורות והפארקים ולפתח אותם, תוך התחשבות באינטרסים הקיומיים של תושבי האזור, בעיקר רועי הבקר והדייגים המקומיים. אין ספק כי זו תופעה יוצאת דופן במושגים אפריקאים – "הפוליטיקה של הטבע", כשהמטרה החשובה ביותר היא להפוך את ענף התיירות לענף הכלכלי העיקרי בהכנסות המדינה, כדוגמת קניה, שכנתה ממזרח.

לאחר ארוחת הבוקר אני יורד אל קו המים ופותח את הסיור בשמורה בהפלגה על נילוס ויקטוריה, שהוא חלק מהנילוס הלבן. מסיפונה הבטוח של הספינה ניתן לראות בטווח של מטרים בודדים היפופוטמים, קופים, סוגים שונים של אנטילופות ועוד. ציפורים נדירות מעשרות סוגים מקננות על גדות הנהר, פילים טובלים במים ומרווים את צמאונם ותנינים עצומים זוחלים אל תוך המים, כשהספינה מתקרבת לאיטה. גן עדן לחיות ולבני האדם כאחד. הסירה מפליגה נגד הזרם כמעט עד למפלים האדירים, שזרימת המים העוברת בהם הינה מהחזקות בעולם. לאחר עגינה בצד הנהר אנו עולים עם מדריך מקומי בשביל צר ומתפתל, אל ראשו של המפל האדיר. מראה זרם המים העצום של מפלי מורצ'יסון הוא עוצר נשימה. עוצמת המים של הנילוס כאילו נעצרת לפני אותו מקום, ואז מתפרצת בדרמטיות מתוך נקיק סלע צר ברוחב מטרים אחדים, כמתז מים אדיר המזנק מתוך פתחו של צינור ענקי.

לאורך כ- 80 ק"מ של קטע הנהר ממפלי מורצ'סון לאגם אלברט (LAKE ALBERT), אותם אגב ניתן לעבור בהפלגה רגועה לאורכו של הנילוס, מרוכזים יותר מ-7,000 פרטים של היפופוטמים וקצב התרבותם גדל משנה לשנה. למזלן של הבהמות הפרהיסטוריות בשרן שמן ולא טעים, והן עברו את "שנות החושך" בנזקים קלים יחסית. על הגדות החוליות של הנהר אפשר לראות קבוצות תנינים רובצים על החול הרך, שכן נילוס ויקטוריה משמש להם כבית גידול. תנין היאור הוא מהמסוכנים והאכזריים ביותר במשפחת התנינים, ומהווה איום ממשי לאדם בהיותו מכונת ציד מושלמת: ראשו בנוי כך שעיניו, אוזניו ונחיריו מוגבהים, וכך הוא יכול לארוב לטרפו כשכל גופו, כולל מרבית שטח ראשו, מצוי מתחת לפני המים. כאשר הטרף מגיע לגדות הנהר מזנק התנין בעזרת זנבו השרירי ועט עליו במהירות המגיעה לכ-70 קמ"ש. תנין היאור אינו בררן כשמדובר באוכל, מזונו מגוון וכולו מן החי: החל בחרקי מים, סרטנים ודגים וכלה בעופות מים וביונקים, אפילו הגדולים ממנו. מספרים כי בתקופת הרודנות של אידי אמין נזרקו גופות מתנגדי המשטר לנילוס ושימשו כמנה עיקרית לתנינים (מה שמסביר כנראה את ממדיהם המפלצתיים…). שומרי הפארק והאנשים החיים בקרבת הנהר מפחדים מהתנינים פחד מוות. בכל שנה נרשמות מספר תקיפות של תנינים שמסתיימות לעיתים בהרג, ברוב המקרים של דייגים בלתי זהירים שעמדו על גדת הנהר.

נרגש מהמפגש הבלתי אמצעי עם הטבע, אני חוזר לעת ערב ללודג', ללילה אחרון במערב המדינה. קולות רחוקים של צבועים מתערבבים בנהמת אריה בודד. הלילה יורד על אפריקה. תם המסע המרתק בשתיים משמורות הטבע של פנינת אפריקה, ומחר חוזרים לקמפלה הבירה ואל הציוויליזציה.


צור קשר

טופס ליד כללי
שם *
שם משפחה *
טלפון *
דואר אלקטרוני *
מתעניין ב
יעד מבוקש
מועד מבוקש
formtype
pageid
fromurl
senttoemail
תיאור
חומר שיווקי מהאתר

כתבות מומלצות