טעם אתיופי וריח אקזוטי - המסע המופלא לאתיופיה

“כן, בטח”, עניתי לאהרוני בטלפון, כשהתקשר אלי והציע לי לגבש יחד תכנית על האוכל האתיופי. אבל עם סיום השיחה התחלתי לחשוש איך נעשה את זה, כי הרי האוכל באתיופיה אינו כה מגוון, ולא תמיד מתאים לחיכו של המבקר המערבי. רק כשנזכרתי כי מאחורי תהליכי הכנת האוכל האתיופי מסתתרת תרבות עשירה ומרתקת, המספרת את תולדותיה של אחת הארצות המרתקות בעולם, הצלחתי לשכנע את אהרוני (ואת עצמי…) שיש טעם לצאת לשם.

אינג’ירה ראשונה באדיס אבבה

כחצי שנה לאחר מכן, בבוקר יום ראשון, אני צועד עם אהרוני וגידי לתוך כנסיית “השילוש הקדוש” באדיס אבבה. אני מספר להם את אחד מעקרונות הדת האתיופית הנוצרית, לפיה ארון הברית נלקח מירושלים לאתיופיה לפני שלושת אלפים שנה, על ידי בנם של שלמה המלך ומלכת שבא. “אנשי הארון- אגדה שהיתה באמת”, אני שולף את ההברקה הזו וגידי נהנה להיזכר במערכון המפורסם מימי “כוורת”. בתוך האולם אנו נטמעים יחד עם מאות אנשים עטופים בלבן, מתפללים בשקט ובנימה חרישית המזכירה מעט תפילה יהודית.

אחרי כשעה אנחנו נוסעים אל השוק המרכזי של אדיס, ה”מרקטו”, ושם אהרוני מתמוגג משפע התבלינים וסוגי המזון. באחת ממסעדות הרחוב זאביק הבמאי ממקם את הסט, ואנחנו נכנסים לטעום בפעם הראשונה את האינג’רה – הלחם האתיופי המפורסם, העשוי מדגן ייחודי הצומח אך ורק באתיופיה- הטף (teff). את האינג’רה, שהיא מעין פיתה גדולה המונחת על מגש, מגישים על גבי צלחת מתכת או שולחן גבוה מיוחד עשוי קש, כשעליה מונחים מיני בשרים ותבלינים. סביבנו עשרות ילדים שמתקבצים ליד המצלמות וציוד ההקלטה, ועשן טבונים עליהן מכינים את האינג’רה. אחרי שעתיים של צילומים ומאות ילדים, סקרנים ושוטרים שמפלסים לנו את הדרך, אנחנו מצליחים להגיע אל המכונית ולעלות לנשום אויר צח מהגבעות המקיפות את אדיס אבבה.

בערב הצוות מתעקש לראות איך נראית מסעדה לא אתיופית באתיופיה. חיפוש מהיר ברשת, ובערב אנחנו ישובים במסעדה האיטלקית היוקרתית (במושגי אתיופיה…) “קסטלי”. מפות לבנות, יין משובח ואהרוני מנסה ומצליח לשכנע אותי לטעום פרושוטו. גידי, שמאוכזב מהסטייק שקיבל, ניהנה לראות איך שירי בתי, שהצטרפה אלינו למסע, דווקא נהנית מהטעם.

היסטריית הפרנג’י

למחרת, בדרך לדרום, אנחנו מזהים באחד הכפרים יום שוק. כל הצוות מתעורר מתנומה, וכולם נערכים להתמודד עם מה שקרוי באתיופיה “היסטריית הפרנג’י” (“פרנג’י” הוא הכינוי בפי המקומיים לאדם לבן): מאות ואולי אלפי סקרנים המתגודדים סביבנו, ומבקשים שנבוא לבוא לראות את מרכולתם- בדים, מוצרי פלסטיק זולים, חפצי מתכת ישנים, ומעט ירקות דלים. אהרוני כמובן מתעניין יותר במאכל מקומי המזכיר סמבוסק, בצק ממולא בירקות או בשר, ומנסה לדובב את בעל החנות כדי להבין ממה הדבר עשוי.

סודות הכנת הקוצ’ו

שעה נסיעה ואנחנו מגיעים אל המקום עם השם הכי מדליק באתיופיה לטעמו של גידי: ירגעאלם, שפירושו “יירגע העולם” (השפה האמהרית והעברית הן שמיות ולכן הדימיון). וכאן אנחנו באמת נרגעים מהמולת השוק: נכנסים לבקתה של משפחה מקומית, שמלמדת אותנו כיצד מכינים “קוצ’ו”: לחם בצורת פיתה, המופק מהסיבים שבקליפת עץ ה”בננה המזויפת” (שמה המדעי הוא enset, או “מוז חבשי”). זהו שיח המזכיר את עץ הבננה, אך פירותיו אינם אכילים. אחת הנשים קולפת חתיכות מגזע העץ, מרדדת אותו, מוציאה ממנו את החלק הסיבי המוצק, ושוטחת אותו על האש למעין אינג’רה. התהליך נמשך שעה ארוכה והשמש הנעימה מחוץ לבקתה מושכת בהפסקות הצילומים את גידי לשבת על כסא קטן, לעשן ולהתפעל מהילדים הקטנים שמתפעלים ממנו.

את הדרך צפונה חזרה לאדיס אבבה אנו עושים דרך אזור האגמים של אתיופיה. באחד הבקרים, ליד אגם אוואסה, אהרוני נרגש למצוא שוק דגים מקומי, שמוכרים חלקי דגים נאים, והוא מצליח לגרור לכמה דקות פנימה את גידי, שנמשך דווקא יותר לקופי הגונון הקטנים שמתהלכים בדשא כשאשכיהם (בצבע תכלת!) הופכים מיד לאטרקציה המרכזית של יום הצילומים. אני דוחק בכולם להיפרד מהשוק הססגוני כי עלינו להספיק להגיע לאדיס ולטוס צפונה אל לליבלה.

אל לליבלה ומקורות קמח הטף

הכפר לליבלה, שהיה בעבר עיר הבירה של האימפריה האתיופית, יושב באזור חקלאי, וכאן אנחנו עוצרים במורדות הכפר, ללמוד על אופן הקציר וההכנה של קמח הטף. אהרוני וגידי צועדים בשדה החיטה, ופוגשים במשפחה מקומית המזמינה אותם ללמוד על תרבות הכנת הטף. באוטובוס, בדרך חזרה אל הכפר, אני מספר לצוות על ההיסטוריה המרתקת של לליבלה והקשר שלה לישראל: כאן, בלב הכפר, הקים במאה ה- 12 המלך המקומי שעל שמו נקרא המקום, לליבלה, מערך של כנסיות חצובות כמעין תחליף לירושלים האמיתית, שהגישה אליהנאסרה עם כיבושה על ידי המוסלמים באותה עת. אבל היסטוריה לחוד וכלכלה לחוד: הפקחים והשוטרים המקומיים מנצלים את העובדה שאנחנו צוות צילום מקצועי, ודורשים יותר כסף עבור האישור לצלם באתר. אחרי משא ומתן מפרך, כמה דמעות וקצת חוצפה ישראלית, אנחנו מקבלים את האישור המיוחל, ואני מוביל את אהרוני וגידי אל הצלב המפורסם “ביתא גיאורגיוס”, שחצוב בעומק של כעשרה מטרים בבור ענק. השמש מתחילה לשקוע, צובעת את הסלע באדום והצלליות של שלושתנו עומדים על שפת הפלא הארכיטקטוני הזה מרשימות גם אותנו. אני מסביר על החשיבות הדתית של המקום, על המשמעות ההיסטורית שלו, ואז אהרוני שואל אותי: “תגיד, מה לילד טוב ירושלים כמוך ולאפריקה, איך זה שאתה כל כך הרבה שנים מטייל רק כאן?”

אני, שמחפש כבר הרבה שנים תשובה לשאלה הזו, עונה לו במשפט של סופר המסעות הידוע אדוארד אייבי: “כל אדם זקוק למקום אליו יוכל ללכת ולצאת מן הדעת בשלווה”.

צילומים: שירי פירסט