מסעותיי באי ווראנגל

ספינת המחקר שלנו Spirit of Enderby, משייטת לאיטה, מפלסת את דרכה בין גושי הקרח הגדולים. על גשר הפיקוד ניצב בפישוק רגליים, עוזי, מדריך הקבוצה הישראלית, עיניו נעוצות במשקפת ותרות אחר ניבתנים משתזפים על אחד הקרחונים הצפים, הממלאים את מימי האוקיינוס.
כשהתגלה לבסוף הכתם החום, שאינו אלא מצבור של ניבתנים שרועים זה על גבי זה, עצרנו. אנשי הצוות הורידו למים בזריזות את חמש סירות הזודיאק שלנו, ואנו עשינו את דרכנו במורד המדרגות, לבושים היטב, לתוך הסירות, והתחלנו להתקרב בשייט איטי אל הניבתנים, על מנת לא להבהילם. מידי כמה מטרים עצרנו, בדקנו את השטח, והמשכנו להתקרב, עד שהבחנו באי שקט ועצבנות על משטח הקרח, ולא יספנו.
המקום: חופי האי וורנגל; הזמן: 12.8.2014 בשעה 18:30, השמש נמוכה וקרניה מפיצות אור חמים, הצובע את הקרח בוורוד וכתום של שקיעה.

סליחה, מה זה ניבתן?

הניבתן (Warlus) הוא יונק ימי גדול (רק פיל הים עובר אותו בממדיו) ומשקלו יכול להגיע עד שני טון. הוא מאופיין בזוג ניבים גדולים הבולטים מפיו, ואלו משמשים אותו למלחמות (בין זכרים), להגנה, ולחפור בהם את מזונם. הניבנים מחלקים את זמנם בין הים ליבשה: הם ניזונים בעיקר מצדפות ורכיכות המצויים על קרקע הים, מזדווגים במים, וממליטים על היבשה. מספרם בעולם מוערך בכ-230,000 פרטים המרוכזים בים הצפוני, לאורך חופי סיביר, ים ברינג וקמצ’טקה. הם חיים בלהקות המונות בין 20 ל-20,000 פרטים. האויבים שלהם הם לוויתני האורקה, דובי הקוטב והאדם.

זמן קצר אחרי שנפרדנו מהניבתנים, נשמעה במכשירי הקשר של המדריכים קריאה נרגשת “דובים!”. דובי הקוטב הם הפרזנטורים המוצלחים ביותר של האי ווראנגל, והסיבה העיקרית להרחיק, מבחינתנו, עד לקצה העולם. התלהבותנו מהקריאה הייתה, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, בהתאם. מייגן, או כפי שקראנו לה ‘מיס מייגן’, נערה אמריקאית בעלת תואר שני בביולוגיה ימית, אשר כבר 3 שנים נמנית על צוות הספינה, מגישה בבר, עוזרת בחדר האוכל, נוהגת בסירות זודיאק, ובעיקר מגלה ראשונה במשקפתה את בעלי החיים, היא זו שגם הפעם קלטה אותם ראשונה. ולא אחד גילתה מיס מייגן, כי אם ארבעה דובים: אמא דובה ושלושה גורים, העוקבים אחריה ומחקים אותה בכל אשר תעשה. היה זה המפגש הראשון שלנו עם דובי הקוטב באי ווראנגל. במהלך טיול השייט שלנו ספרנו בסה”כ 91(!) דובים ששוטטו במרחבי האי וחופיו.

זה המקום לעצור לרגע ולספר לכם על ניקיטה: את שמו של ניקיטה שמעתי לראשונה לפני שלוש שנים, אז הפלגתי עם קטיה, בתו, על אותה אונית מחקר סביב חצי האי קמצ’טקה. קטיה סיפרה לי על הוריה החיים באי ווראנגל בין הדובים, ומנהלים מזה שנים רבות מחקר על התנהגותם. ניקיטה גם הונצח בסרט של הנשיונל ג’אוגרפיק, אשר ליווה אותו במשך שנה שלמה, כולל בחורף הארקטי, ותעד את מפגשיו המרתקים עם הדובים. והנה אנחנו מכונסים סביבו, וגומעים בצמא את סיפוריו. ניקיטה, לא מגולח ועם אנגלית מצויינת, טוען בפנינו שמי שמכיר דובים, יודע שאין צורך לפחד מהם, שהוא מעולם לא הצטייד בנשק, והמקל הוא מגינו היחיד בלמעלה מ-2000 מפגשי פנים-אל-פנים עם דובים. לשמחתנו, מאוחר יותר יצא לנו להיווכח בזה בעצמנו.

פנים אל פנים מול דב קוטב

דובי קוטב פגשתי כבר בכמה מקומות: לראשונה בעיירה צ’רצ’יל שעל שפת מפרץ הדסון בקנדה, כשאני נוסע ברכב שטח מיוחד ומוגן והדובים סביבי, ומאוחר יותר בהפלגה מסביב לאי שפיצברגן, כשאני בספינה והדובים על החוף מולי, אבל הפעם היה זה מפגש מסוג אחר.
כשירדנו אל החוף בסירות הזודיאק שלנו, לא נראה אף דב בסביבה. לאחר כמה דקות של הליכה, זוהה במשקפת דב צועד לכיוונינו לאורך החוף. מבחינתנו, זו היתה הזדמנות לבחון אם גם הדובים מכירים את התאוריה של ניקיטה. התקבצנו יחדיו, יושבים על מתלול עפר נמוך וצופים בדב הולך וקרב. לפנינו ניצב ניקיטה, מצויד במצלמה ובמקל שלו. הדב, כדרך הדובים, עצר מדי פעם, הרים את ראשו, רחרח את השטח, והמשיך להתקדם לעברנו. כשהגיע למרחק של כ-50 מטר מאיתנו עצר, התלבט מעט, נשם נשימה עמוקה, נחירי אפו נפתחו לרווחה והתקבלה החלטה: עם אלה לא כדאי להתעסק, וההוא שם עם המקל והמצלמה בכלל נראה מסוכן. הסתובב וחזר כלעומת שבא. ניקיטה הפך לגיבור היום.

קצת על דובי הקוטב

דב הקוטב הינו יונק יבשתי שסיגל עצמו למחיה באקלים קיצוני של קרח ומים. הוא הטורף היבשתי הגדול ביותר – משקל הזכר יכול להגיע ל-900 ק”ג, ומכיוון שהוא צריך לשרוד באזור קשוח, הוא ניחן בכמה תכונות מרשימות: הוא שחיין מצויין המסוגל לשחות כ-100 ק”מ ביום, וחוש הריח שלו מעולה, כך שהוא מסוגל להבחין בריחו של טרף ממרחק של עד 30 ק”מ. אזור התפוצה שלו הוא הקוטב הצפוני. לפי הערכות שונות חיים כיום בעולם בין 25-40 אלף דובים, אך ההתחממות הגלובלית וצמצום שטחי הקרח פוגעים בהם קשה ומעמידים אותם בסכנת הכחדה.

על צייד לווייתנים

בניגוד לצייד המסחרי ביפן, נורבגיה ואיסלנד, אשר נעשה בניגוד לאמנה למניעת צייד לווייתנים, הכפרים באלסקה, קנדה ורוסיה מקבלים אישור לצייד של מספר מוגבל של לוויתנים אפורים (וכמה מינים אחרים) מדי שנה. זאת, מתוך הבנה שצייד לוויתנים הוא חלק מתרבותם ואורח חייהם. הצייד הוא רק לשימוש אישי, ואסור לסחור בו.

ומה עם לווייתנים?

זה הזמן לספר לכם קצת על הלווייתנים. לא הלווייתנים האפורים, שיותר מפעם אחת הקיפו את הספינה והניפו את זנבם מעלה, בטרם צללו למעמקים; גם לא לווייתני הבלוגה הלבנים הקטנים, אשר מילאו בעשרות את מימי מפרץ אנאדיר הנוצצים, כשלובן גופם מהווה ניגוד ציורי למים הכהים בהם הם שוחים.

תחילתו של הסיפור בביקור שערכנו בכפר Uelen, נקודת היישוב המזרחית ביותר ברוסיה, כפר דייגים המונה כ-500 תושבים, ואחד מכמה יישובים בודדים המצויים בפינה נידחת זו של העולם. מרבית תושבי הכפר משתייכים לשבט צ’וקצ’י, שבט שמקורו במונגוליה שנדד מזרחה, והעז, כ-2000 שנה לפני שקולומבוס עשה זאת, לחצות את מיצרי ברינג ולהתיישב באמריקה. אלה הם האינדיאנים והאסקימואים של צפון אמריקה. עיקר גאוותם של בני הכפר היא על עבודות הגילוף בעצם ובשיניים של ניבתנים, ואכן, מיד עם הגעתנו הוביל אותנו ראש הכפר בכבודו ובעצמו אל המוזיאון המקומי ולאחר מכן לסיור בבית הספר החדש. כבונוס מיוחד, רקדו לפנינו בנות הכפר, חלקן בנות 70, עטויות מחלצות ומלוות במוסיקה של תופי פח. אבל לא רחוק מהחוף שעליו התבצעו הריקודים, התרחש אירוע אנתרופולוגי מסעיר, אשר לטעמי היה מעניין הרבה יותר: ציידי הכפר חזרו מהים כשהם גוררים אחריהם את שללם – לווייתן אפור במשקל של כ-30 טון ובאורך של כ- 15 מטרים.
כל תושבי הכפר, גברים, נשים וטף, התאספו במקום לחלוק כבוד לציידים ולחגוג את המאורע, המתרחש מספר פעמים בשנה כבר אלפי שנים. עם הגיעם למקום החלו במלאכת הביתור, ותוך שעתיים הפך הלווייתן הענק לרצועות בשר, נתחי שומן ועור, כשהחלקים המובחרים שמורים לציידים, אבל יש מספיק לכולם. הילדים מתרוצצים מסביב, ומדי פעם חוטפים חתיכת בשר או את אחד הזימים שנראה טעים במיוחד, ואוכלים אותם בו במקום. כמקובל בחברות שבטיות, גם כאן היה מי שדאג להפריש מעשר לחולים והתשושים, שאינם יכולים לקחת חלק בחגיגה, ואכן, היתה זו חגיגה.

לווייתן אפור

הלווייתן האפור הוא יונק ימי גדול, אשר אורכו מגיע עד 15 מטרים ומשקלו עד כ-30 טון, ולמרות גודלו, הוא ניזון מבעלי חיים זעירים הצפים במים, אותם הוא מסנן באמצעות מניפות. הלווייתן האפור כבר היה על סף הכחדה, אך הצליח להתאושש וכיום הוא נפוץ למדי לאורך חופי אמריקה וים ברינג. הלווייתן האפור נוהג לנדוד אלפי קילומטרים בעקבות מזון ועונות השנה. בשנת 2010, לראשונה מזה מאות שנים, נראה לווייתן אפור מול חופי ישראל.

אחרית דבר, בנימה אישית

כשיצאתי בתחילת אוגוסט להפלגה הרפתקנית אל האי ווראנגל שבאוקיינוס הארקטי, חשבתי שיהיה זה ביקורי היחיד באזור. לא עבר חודש, וכבר מפעמת בי התשוקה לשוב ולחזור, ולא  רק בגלל מה שרואים ופוגשים באזור שכוח אל זה, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל מה שמרגישים.

איך מגיעים לאי ווראנגל?

הדרך היחידה להגיע לאי ווראנגל היא באמצעות טיולי שייט, ולמיטב ידיעתי הספינה היחידה המשייטת באזור זה היא Spirit of Enderby.
לפרטים נוספים על טיולי שייט לווראנגל וליעדים נוספים התקשרו: 03-5639040 או מלאו את הטופס נחזור אליכם.